בפרשת בהעלתך ד' מצוה למשה לעשות ב' חצוצרת של כסף. עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם, (במדבר י.ב).

חצוצרות אלו נצרכים לשלשה דברים:

  1.  למקרא העדה ולמסע המחנות
  2. להריע בעת צרה כמלחמה
  3. ולתקוע על הקרבנות

מצות עשה לזעוק בעת צרה

והנה הרמב''ם לא מנה מצות תקיעת חצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות, ונראה פשוט דה''ט משום דלא נוהג אלא במדבר בשעת המסעות, ובשרש ג' בסה''מ השריש הרמב''ם דאין למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות.

וממש''כ והרעתם בחצצרת (י.ט.) למד הרמב''ם מצוה להריע בחצוצרת בעת צרה. וז''ל בריש הלכות תענית, מ''ע מה''ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצצרת כלומר כל דבר שייצר לכם וכו' עכ''ל.

אלא כשמונה הרמב''ם המצוות בהקדמתו להלכות תענית לא הזכיר ענין החצוצרות כלל, וז''ל מ''ע אחת והיא לזעוק לפני ד' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הציבור עכ''ל. וודאי מקור החיוב לזעוק בעת צרה בא ממש''כ והרעתם בחצוצרות, ומדוע אינו מזכיר מה שמפורש במקרא, ולכן נראה לבאר דאין כוונתו דבעת צרה דצריך לעשות שני דברים:

  • לזעוק ולהתפלל לפני ד'
  • להריע בחצוצרות

אלא דכוונתו במש''כ לזעוק ולהריע היינו דיזעוק ע''י התרועה, וא''צ להתפלל בפיו וסגי שיריע בחצוצרות, ותרועת החצוצרות היא היא הזעקה לפני ד'. ולפ''ז א''ש דבהקדמתו הזכיר מ''ע אחת לזעוק לפני ד', ובכלל זה הוא תרועת החצוצרות המפורש בקרא, דהזעקה נעשית ע''י תרועת החצוצרות כמו שביאר מיד בה''א.

מדוע מנה חצוצרות על הקרבן ובעת צרה כמצוה אחת?

אלא כד נעיין בהאי ענינא נראה דאי''ז נכון. ויותר נראה דבעת צרה אנו מחוייבים להתפלל לפני ד' ובנוסף לכך מחוייבים להריע בחצוצרות, ואין תרועת החצוצרות היא הזעקה אלא חיוב אחר הוא המתלוה עם הזעקה.

דהנה, בפ''ג מכלי המקדש ה''ה פסק הרמב''ם וז''ל בימי המועדות כולם ובר''ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרים שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר''ח ותקעתם בחצוצרות (במדבר י.י) עכ''ל. הרי דגם שימוש השלישי הנ''ל, לתקוע בחצוצרות על הקרבנות, נחשב מצוה, והיינו משום דג''ז נוהג לדורות.

אלא דהמ''מ בריש הלכות תענית הקשה מ''ט הרמב''ם בסה''מ מ''ע נ''ט מנה תקיעה על הקרבנות ותרועה על הצרות במצוה אחת, והם שני פסוקים במקרא.

ובספר פרשת דרכים מהמשל''מ, בדרך מצוותיך בתחילת חלק ראשון הקשה יותר דהרמב''ם במ''ע קל''ז מנה מצות תקיעת שופר ביובל ביוה''כ כמצוה בפנ''ע ובמצוה ק''ע מנה תקיעת שופר בר''ה כמצוה בפנ''ע, אע''פ דשניהם אותה פעולה, ונראה משום דאינו שוה זמנו של זה כזמנו של זה, ומ''ש תקיעות בחצוצרות דנמנו כאחד. ועוד הקשה מהא דמנה הרמב''ם שביתת כל מועד ומועד בפנ''ע אע''פ שהאיסור מלאכה שוה בכולם, מ''מ כיון שאין זמנו של זה כזמנו של זה נחשבת כל אחת כמצוה מיוחדת, וא''כ נימא הכי בהני מצוות.[1]

תכלית התורה בשניהם לעורר הכוונה

ובפמ''ג במ''ז תקע''ה סק''ב כתב ליישב דעת הרמב''ם עפמש''כ ספר החינוך. דהנה החינוך נמשך אחר הרמב''ם כדרכו, ומנה שתיהן במצוה אחת וז''ל במצוה שפ''ד, לתקוע בחצוצרות במקדש בכ''י בהקריב כל קרבן וכמו''כ בשעת הצרות שנאמר וכי תבאו מלחמה וגו' וכתוב אחריו ג''כ וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר''ח ותקעתם  בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם וכו' משרשי המצוה לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוין דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וג''כ צריך הקרבן כוונה שלימה לפני אדון הכל שציונו עליו, וג''כ בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצלהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכ''ש קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון עכ''ל.

וא''כ ס''ל לרמב''ם כיון שהכוונה בשתיהם אחת לעורר הכוונה ראוי למנותם כמצוה אחת. משא''כ שופר דר''ה ושל יובל דיש שתי כוונות נפרדות להם, זה לחירות וזה לשבור לבינו לשוב בתשובה ולזכור עקידת יצחק.[2]

נמצא לפי דברי החינוך ופמ''ג, תפקיד החצוצרות בעת צרה הוא לעורר הכוונה, והיינו הצד השוה בינו לבין תקיעת חצוצרות על הקרבנות. וא''כ נראה דאין עצם תרועת החצוצרות היא הזעקה, אלא צריך לזעוק ולהתפלל לפני השי''ת בפיו, והתרועה מעורר הכוונה, ודלא כמש''כ בראשית דברינו. דאת''ל עצם התרועה היא הזעקה, א''כ אינו דומה לתקיעת חצוצרות על הקרבנות, והדק''ל מדוע כלל הרמב''ם אותם יחד במ''ע אחת.

ולפ''ז צריך לפרש דברי הרמב''ם ריש הלכות תענית מ''ע אחת מה''ת לזעוק בתפלה, ובנוסף לכך יש מצוה להריע בחצוצרות, ונחלק החיוב לב' דינים.

ביאור אחר לבאר הרמב''ם בסה''מ

אלא דאי''ז מוכרח אלא לפי תירוצו של הפמ''ג. אבל מצאנו עוד יישובים מדוע הרמב''ם מנה אותם כמצוה אחת, וא''כ לכאורה שפיר איכא לבאר הרמב''ם ריש הלכות תענית דא''צ זעקה בפיו בתפלה, אלא סגי בתרועת החצוצרות והיא תהא הזעקה על צרת הציבור.

מדוע אין תוקעין על הצרה בזה''ז

דהנה הקשה המג''א ריש סימן תקע''ו וז''ל ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה עכ''ל. ובנתיב חיים בגליון השו''ע כתב וז''ל ולי לק''מ דהא מקרא מלא הוא, וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעתם בחצצרת, נמצא שהמ''ע בא''י דוקא ולא בחו''ל עכ''ד. ואף בפמ''ג שם העלה תירוץ זה, אלא דיש לדחותו דהרמב''ם לא הגביל מצוה זו בא''י דוקא, ואפשר דקרא בהוה קא מיירי.

ובפמ''ג שם כתב ליישב דבעינן ציבור כמש''כ הרמב''ם, ואפשר דלא סגי בעשרה להיות ציבור, ואפילו קהל גדול חשיב כיחידים ובעינן צער על רוב העם, ומשו''ה אין תוקעים היום. וג''ז נראה דחוק, דמה''ת לחדש הכא דבעינן רוב העם בלי ראיה, ועוד דמשמע מהספרי דא''צ ציבור גדול, ומשמע דאף פחות מעשרה, וז''ל, ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמת גוג ומגוג, מלחמת שדפון, וירקון, ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים, מנין, ת''ל על הצר הצרר אתכם על כל צרה וצרה שלא תבא על הציבור עכ''ל. הרי דכלל אף אשה המקשה לילד, ונראה דכוונתו דאף צרת יחיד בכלל, ומש''כ, שלא תבא על הציבור, אינו למעט יחיד אלא לרבות, דל''ד מלחמה כמלחמת גוג ומגוג, אלא כל צרה שיכול לבא על אנשים. ולפ''ז נפל בבירא כל תירוץ הפמ''ג.

ובאג''מ או''ח ח''א סימן קס''ט כתב ליישב הא דאין מריעים בחצוצרות היום על הצרות, דא''א להריע בכל חצוצרות שנעשה מכסף, אלא בעינן להריע באותן חצוצרות שתוקעין בהם במקדש דוקא, והאידנא אין לנו חצוצרות כאלו, ומשו''ה אנו אנוסים ומנועים מלקיים המצוה.

ועפ''ז מיישב הגרמ''פ מ''ט הרמב''ם כלל מצוה דתקיעת חצוצרות על הקרבנות יחד עם תרועת החצוצרות על הצרות במ''ע נ''ט, שהרי צותה התורה בפרשת בהעלתך לעשות חצוצרות מכסף וציוה איזה דברים לעשות אתם. שתוקע במקדש על הקרבנות, ובאותם חצוצרות מריע בעת צרה, וממילא הוי מצוה אחת כל מה שעושין עמהם.[3]

התקיעה היא הזעקה בעת צרה

והשתא דנתיישב הרמב''ם בע''א, אין אנו מוכרחים לומר דתרועת החצוצרות רק משמש לעורר הכוונה על הזעקה, אלא אפשר לומר דעצם התרועה היא הזעקה ואינו דומה לתקיעה על הקרבנות, ושפיר איכא לפרש הרמב''ם כמש''כ בפתיחת דברינו.

מלבד התקיעה צריך לזעוק לפני ד'

אולם האמת יורה דרכו, ומלשון הרמב''ם בסה''מ ניכר דמלבד תרועת החצוצרות בעת צרה צריך לזעוק ולצעוק בתפלה לפני ד', דז''ל בסה''מ מ''ע נ''ט וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה עכ''ל.[4]

ולכן נראה לפרש הרמב''ם ריש הלכות תענית דבעת צרה חייב בב' דברים:

  • לזעוק לפני ד' שיושיענו
  • להריע בחצוצרות

וכ''נ מסוף דברי הרמב''ם שם בה''א, וז''ל בבצורת, דבר וארבה זעקו עליהן והריעו עכ''ל, ומשמע דחייב לעשות ב' הדברים.

אלא דלפ''ז הדק''ל לשון הרמב''ם בהקדמתו להלכות תענית דמ''ע אחת והיא לזעוק לפני ד' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הציבור עכ''ל. מדוע השמיט מצוה המפורשת במקרא והרעתם בחצצרת, והיא עיקר המצוה כדמשמע מסה''מ דבמ''ע נ''ט רק מזכיר ענין תרועת החצוצרות כמצוה ולא הזעקה, והכא בהקדמה להל' תענית אינו מזכיר החצוצרות כלל, וצ''ע.


[1] וכן הקשה במעשה רוקח בהלכות תענית, ובמנ''ח ריש מצוה שפ''ד ושאר אחרונים.

[2] וכעי''ז איתא במעשה רוקח ריש הלכות תענית, אלא דבמקום להשוות ב' מצוות אלו בשרש המצוה, שהוא טעם בדוי, קישר ב' מצוות אלו זל''ז במה שכתוב במקרא בשניהם, שהם פועלים שניזכר לפני ד', כמש''כ והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ד' אלקיכם ונושעתם מאיביכם, ותקעתם בחצצרת וגו' והיו לכם לזכרון לפני ד' אלקיכם. הרי הכתוב מגלה ששניהם פועלים זכרון לפני ד' ובזה הם שווים וראויים להיות מצוה אחת. משא''כ שופר דר''ה דהוא לזכרון (ואינו נמנה במצוה זו דהתם מצותו בשופר והכא בכלי נגינה אחרת של חצוצרות, ואף ששוים בתכלית, מ''מ אינם שווים בפעולה), ושופר דיובל אינו לזכרון אלא לסימן וחרות לעבדים. וכן המועדים מחולקים כ''א בשביתה מפני טעם המיוחד לו, זה מפני יצ''מ, וזה מפני קי''ס, וזה מפני שד' הושיב בנ''י והגין עליהם במדבר וכו', א''כ אין להם כוונה אחת, ואינו ראוי למנותם כמצוה אחת.

[3] ובאג''מ הנ''ל מפרש דברי ה''ה בריש הלכות תענית ע''פ דרכו, דכתב ה''ה שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות ואין ראוי למנותן בשתי מצוות עכ''ד. ואין שייך שיהא מצוה אחת כללית אא''כ צריך להריע על הצרות באותן חצוצרות של המקדש. דאם היה המצוה על מעשה התקיעה ולא מכוון על החצוצרות ודאי יש לחשבו כב' מצוות כמו שופר דר''ה ושופר דיובל הנ''ל.

[4] וכן בתרגום מערבית ע''י הרב יוסף קאפח ז''ל נשמר דיוק זה וז''ל לפי שאנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנצעק לפניו יתעלה עכ''ל.